בקובץ והיו עיניך רואות את עיניך, המתאר תשעים שנה להסתדרות המורים,
תרס"ג - תשנ"ב, ‏1992 - 1903, נאמד מספר המורים העבריים בסוף המאה התשע
עשרה בין עשרים לחמישים, ובראשם קבוצה קטנה של מורים לאומיים. על פי סדר
כרונולוגי של תחילת ההוראה בעברית נמנו המורים: דוד ילין, אליעזר בן-יהודה,
מרדכי לובמן, דוד יודלביץ, דוד שו"ב, שמרקין, אליהו ספיר, דבורה בן-יהודה, זאב
יעבץ, יהודה גרזובסקי (גור), יוסף מיוחס, אריה ליב הורוביץ, ש"פ רוזן, ישראל
בלקינד, יצחק אפשטיין, משה הורוביץ, יעקב מרדכי זינגר, מרדכי צבי זפרן, יצחק
הורוביץ, אריה ליב גורדון, מאיר בלקינד ויצחק כהן. מאוחר יותר נוספו עליהם:
ישעיהו פרס, מרדכי קרישבסקי, שמחה וילקוביץ, ד"ר אברהם ברוך (רוזנשטיין),
יוסף חיים ברנר, חיים הררי, יהודית הררי, יוסף עזריהו (אוזרקובסקי) , שרה
עזריהו, ד"ר ניסן טורוב, יוסף ויתקין, הרב משה המאירי (אוסטרובסקי), לוין קיפניס,
ד"ר יוסף לוריא, בן-ציון דינבורג (דינור) , אהרן מיכל ברכיהו, אליעזר מאיר ליפשיץ,
הרב יעקב ברמן, חנה מרים שפיצר, חיים זוטא, שלמה שילר, יהודה מהרש"ק, נח
(פינס ורבים אחרים.

אוכלוסיית המורים בתקופת העלייה הראשונה והשנייה היתה קהילה מגוונת מאוד:
"היו מורים שלא קיבלו כל הסמכה או הכשרה להוראה; היו שבלטו כאנשי רוח
וסופרים; והיו כאלה שפנו להוראה משום שלא עמד להם כוחם לעסוק בעבודה
פיסית קשה. רובם עשו את עבודתם כשליחות היסטורית - מתוך אהבה ותחושת
ייעוד", אך היו גם מורים שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה בחוץ לארף ואף כאלה
שהוכשרו שם להוראה. במהלך השנים חלו שינויים מפליגים בהרכב ציבור המורים.