תופעת ההישארות

תופעת ההישארות מקובלת במערכות חינוך שונות והיא העסיקה גם את מערכת
החינוך של ארץ ישראל ומדינת ישראל. מורים הצדיקו את ההישארות בטעמים
שונים: התלמידים גומרים את בית הספר בלי ידיעות מספיקות ויש להאריך את תקופת
השהות בבית הספר על מנת שישיגו את "הפנסום", החשש מפני הישארות מונע את
התלמידים מלזלזל בלימודים, ההישארות מאפשרת שמירת ההומוגניות בכיתה
מבחינת הידיעות, ומקילה על ידי זה על המורה בעבודתו.

ממצאי מחקרים שערכו חוקרים שונים בשנות השלושים (כגון: ד"ר אלכסנדר
דושקין וד"ר משה בריל) העלו כי בבתי הספר העבריים מרובים התלמידים
הנחשלים, אחוז התלמידים הגדולים בגיל מהמקובל בכיתה גדול ועזיבת בית הספר
מרובה. בדיקה שנערכה בשנת ‏1938 (תרצ"ח), הקיפה כשליש מתלמידי בתי הספר
ביישוב והעלתה כי כשליש מהתלמידים פיגרו בלימודיהם וכ- %‏8 מהם נשארו
כיתה. מחקרים מאוחרים יותר (חנוך אנוך, ד"ר גינה אורתר, יעקב ניב ואחרים)
הצביעו אף הם על שיעורי הישארות גבוהים מאוד. בבדיקות גם התברר כי יש הבדל
בשיעורי ההישארות בין כיתה לכיתה ובין בית ספר אחד למשנהו: יש המרבים ויש
הממעטים. הדבר אינו קשור בהכרח במצבם הסוציאלי או בהרכבם התרבותי של
התלמידים, אלא בעמדתו של בית הספר כלפי ההישארות.

בשנים הראשונות למדינה בתי הספר קלטו זרם של עולים, שרמת ידיעותיהם
בלשון העברית ובמקצועות הנלמדים הייתה מגוונת ביותר, המורים התקשו
להתגבר על הרמה ההטרוגנית של התלמידים. בשנים אלו עלה מאוד שיעור
התלמידים הנשארים במיוחד בכיתות היסוד והתופעה עוררה חרדה בחוגי המורים
והציבור.
על מנת לצמצם את הממדים הגדולים של התלמידים הנשארים במוסדות החינוך
החליט משרד החינוך כי השארת ילד בכיתתו תיעשה על דעת שלושה: מנהל בית
הספר, מחנך הכיתה ומורה נבחר מטעם המועצה הפדגוגית, ולא על דעת מחנך
הכיתה לבדו, כבעבר. תקנה זו לא הקטינה באופן משמעותי את שיעור התלמידים
הנשארים.

בשנת הלימודים תשט"ו מינתה המזכירות הפדגוגית ועדה לבדיקה יסודית של
סוגיית ההשארה מכל היבטיה: מן הבחינה האישית של התלמיד - דהיינו - האם
הדבר מועיל לתלמיד עצמו, מן הבחינה הפדגוגית - כללית - האם יש בהשארה
תועלת לחינוך בכללו והאם אין היא מפריעה לכיתה שבה לומד הנשאר וכן מבחינה
ציבורית - חברתית

לאחר בדיקת ממצאי מחקרים שנערכו במדינות שונות, שמיעת חוות דעת מומחים
וסיכום אינפורמציה שנאספה באמצעות שאלונים שונים הגיעה הוועדה למסקנה
שערכה הפדגוגי של ההישארות הוא מפוקפק מאוד ובמרבית המקרים לא הוכח
שיש בה תועלת: אין בה להבטיח את השתלטותו של התלמיד על חומר הלימודים
גם בשנת הלימודים השנייה, אין היא מדרבנת אותו למאמצים גדולים יותר, היא
אינה מגדילה את בטחונו העצמי של התלמיד ואינה משנה את יחסו לבית הספר.
מבחינה ציבורית-חינוכית ההשארה מביאה נזק לבית הספר ולציבור, משום שהיא
מטילה עליהם מעמסה נוספת: היא הורסת את המבנה החברתי של הכיתה
ומשבשת את הרכב הגילים בה, היא ממעיטה את מספר המסיימים את הלימודים
בבית הספר היסודי ולעתים הנשארים אינם יכולים להיחשב "חניכים" במקצועם,
על פי הוראת חוק החניכות, מאחר שמי שאינו גומר בית ספר עלול להישאר בגדר
של עובד לא מקצועי.
משום כך, סברה הוועדה שיש לבטל כליל את ההישארות, כפי שנעשה במדינות
מתוקנות רבות. ברם, בשל התנאים המיוחדים של החינוך בישראל: בעיות של
קליטת תלמידים עולים ומחסור במורים בעלי הכשרה וניסיון, היא החליטה לנקוט
בשלבי מעבר, ובשלב הראשון - להגביל את מספר התלמידים המותר בהשארה
לשנה נוספת.

המלצות הוועדה פורסמו כהוראות לבתי הספר היסודיים בט"ז בניסן תשט"ו,
‏8.4.1955 (חוזר: ‏22/24/5) ההמלצות קובעות שאין להשאיר לשנה שנייה תלמיד
בכיתה א' או בכיתה ח', תלמיד המפגר בשכלו או שנכשל בלימודים מפאת קושי
תפיסתו, או שפיגורו בלימודים נגרם על-ידי תנאים סוציאליים. מותר להשאיר
תלמיד שנה שנייה רק אם הוא בעל התפתחות שכלית נורמלית וכישלונו בלימודים,
נגרם בשל רשלנות או בשל ביקור בלתי סדיר מתמיד או בשל התפתחות ירודה.
המועמדים להישארות מבחינת הפיגור הלימודי הם תלמידים שפיגורם
נמשך משנה לשנה. בכל מקרה אין להשאיר תלמיד בכל תקופת לימודיו יותר
מפעמיים, לא ברציפות ולא לסירוגין. המכסימום שהותר להשארה הוא: בכיתה
המונה עד ‏25 תלמיד - לא יותר מתלמיד אחד ובכיתה המונה ‏26 תלמידים ויותר -
לא יותר משני תלמידים. מאוחר יותר (תשכ"ד) הועלה המכסימום שהותר להשארה:
בכיתה המונה עד ‏25 תלמידים - לא יותר משני תלמידים, בכיתה המונה ‏35 - 25
תלמידים - לא יותר מ- ‏3 תלמידים ובכיתה מאוכלסת יותר - לא יותר מ- ‏4
תלמידים.

הוראות ההשארה קובעות כי מחנך הכיתה ומנהל בית הספר אחראים לטיפול
שיטתי, שימנע את הצורך להשתמש במכשיר זה, הכולל:
נקיטת אמצעים מקדמים הקשורים בגיל "בשל" של כניסה לכיתה א'
עריכת בדיקות טסטולוגיות מתמידות של תלמידים המראים סימני פיגור שכלי
נקיטת אמצעים להקפדה על ביקור סדיר
התאמת שיטת הוראה וקצב למידה ליכולתם וכושרם של מרבית תלמידי הכיתה
עריכת ניסויים בשיטות לימוד חילופיות, בעיקר בהוראת הקריאה והחשבון
ארגון שיעורי עזר לקידומם של תלמידים נחשלים וכיוצא באלה
פרסומן של המגבלות על השארת התלמידים הביאה להפחתה ניכרת בשיעורי
ההשארה, אך לא חיסלה תופעה זו.