המצע הרעיוני









כללי

הנושא המרכז לשנת הלימודים התשנ"ז-התשנ"ח "מאה שנים לקונגרס הציוני"
מזמן אפשרות לעסוק במוסדות החינוך באופן שיטתי בנושא "הציונות"
ו"החינוך הציוני". נושא זה מעסיק את המחנכים העבריים מאז שנת תרפ"ז.
בפני המורים, שהתכנסו בפסח בכפר הילדים שלרגלי גבעת המורה לכינוס
הראשון של תנועת המורים למען הקרן הקיימת לישראל, הצביע בפתיחת הדיון
אברהם ארנון, אז מנהל בית הספר לבנות א' ("למל") בירושלים ובא כח מרכז
המורים, כי חניכי בית הספר העממי יודעים מעט מאוד על דבר הציונות וזרמיה וכי
"הגיעה השעה להנהיג בבית ספרנו מקצוע לימוד שיקנה לתלמידים מושגים
ברורים ומקיפים על הציונות, על מהותה, על תולדותיה ושאיפותיה...
כדבר שלם ומקיף, העומד ברשות עצמו". הצעה זו אומצה על ידי באי
הכינוס, אך עד היום לא בוצעה במילואה.

במהלך השנים נעשו נסיונות שונים להגדיר את מטרת הוראת "החינוך
הציוני", את הדרכים להשגת מטרות אלה והנושאים שיש ללמד. שלוש
הדוגמאות להגדרת המטרות המובאות להלן מצביעות על השינויים בדגשי
המצע:




בשבט תש"א, ינואר ‏1941, שבע שנים לפני הקמת המדינה, דנה מחלקת
החינוך של הוועד הלאומי בהצעת "תכנית ללימוד הציונות בבית הספר
העממי" שהגישה "הוועדה ללימוד הציונות". לפי הצעה זו:

מטרות הלימוד:
א. להניח יסוד להכרה ציונית, זאת אומרת: להערכת המציאות היהודית
הכללית מתוך גישה ציונית;
ב. להעמיק את הרגש הציוני, זאת אומרת, את ההשתרשות הנפשית של
התלמידים בארץ ובבעיות בניינה ולהגביר את נכונותם הנפשית להשתתפות
אישית מתמדת בהגשמתה של הציונות;
ג. להכשיר את התלמידים לפעילות ציונית וחברתית, זאת אומרת, לאמנם
לקיום מצוות מעשיות הכרוכות באזרחות ציונית בארץ-ישראל.
בראשית שנות השמונים דנה המזכירות הפדגוגית בדרכים להגברה ולהעמקה
של החינוך הציוני-הערכי במוסדות החינוך. ועדה שנתמנתה, בראשותו של
פרופ' אליעזר שוויד, סיכמה את הדיונים ב"מצע" לחינוך הציוני:
א. שייכות לעם היהודי כעם: על ייסוד קשר הדורות, רציפות של זיכרון
היסטורי משותף, מורשת תרבותית משותפת, הכרת אחריות של היחיד לעם,
הן כנוחל ומנחיל את מורשתו והן כשותף במאבק על קיומו, על עצמאותו
ועל שגשוג יצירתו.
ב. אהבה לארץ ישראל כמולדת העם היהודי. הכרת הזיקה ההיסטורית של
עם ישראל לארצו והכרת הצורך החיוני והזכות של העם היהודי לחיות
בארצו חיים לאומיים, חופשיים ומלאים.
ג. שלילת הגולה כרעיון המתייחס לכל הגלויות בזמננו: עם ישראל חייב
להתכנס מגלויותיו ולחזור לארצו. עליו לעשות מאמץ מתמיד בכיוון זה,
גם אם הגשמתו לא תוכל להסתיים בזמן קצר. הקיום בגלות, גם בזו של
ארצות הדמוקרטיה והרווחה, אינו מאפשר לעם היהודי לפתח חיי עם
מלאים. הוא אף אינו מאפשר מאבק בר סיכוי נגד ההתבוללות ההמונית
והפיכת הזהות היהודית לעניין שולי, חסר חשיבות.... שלילת הגולה היא
ביקורת עצמית של עם השואף להמשיך ולהתקיים במלוא זהותו התרבותית-
ההיסטורית כעם.
ד. נאמנות למדינת ישראל ונכונות לשאת בכל החובות הקשורות בקיום
המדינה, בהגנה עליה ובהמשך בניינה כמדינת העם כולו: השירות בצה"ל,
הקיום הנאמן של חובות האזרח והנכונות לשאת במעמסות הכלכליות
והחברתיות הכרוכות בחובתה של מדינת ישראל למשוך עלייה, לקלוט אותה
קליטה יצירתית ולמזג את העלייה הזאת על בסיס של שותפות מלאה בתוך
החברה והתרבות הישראלית.
ה. השאיפה שמדינת ישראל תהייה בפועל מדינת העם היהודי כולו, תקבץ
גלויות, תיישב את הארץ, תפתח בה חברה בעלת תרבות לאומית רחבה
המבטאת את המיגוון הרחב של תפיסות היהדות הקיימות בו, מתוך יחס
סובלנות לריבוי ומתוך פתיחות ויכולת הידברות והערכה לאחדות
התרבותית של העם.
ו. השאיפה שהחברה במדינת ישראל תתקיים על מקורותיה שלה ועל
עבודתה ויצירתה ושעקרונות הצדק והערבות ההדדית יהיו יסוד כל
היחסים החברתיים הבין אישיים והבין קבוצתיים הענפים במדינת ישראל.
ז. השאיפה לשגשוגה של התרבות הלאומית המקורית של עם ישראל בארצו:
הלשון העברית, הספרות, האומנות, המחקר והמדעים בכל תחומיהם.
ח. שאיפות אלה מחייבות אי הסתפקות בהישגים הקיימים והכרת
מחוייבות אישית לתרום להשלמתם בעידוד העלייה וקליטתה, ביישוב
הארץ, בפיתוח המשק הכלכלי, בקידום של חברה עובדת ושואפת לערבות
הדדית וצדק ובפיתוחה של התרבות הלאומית העצמית בכל תחומיה.
ט. שאיפה להשתלבות העם היהודי בין העמים ויצירת יחסים של שלום
ושיתוף פעולה בין העם היהודי החופשי בארצו ובין שאר העמים, ובראש
וראשונה העמים הערביים שהם שכניו הקרובים ביותר.
פורסם בתוך: נושאי חינוך מרכזיים במערכת החינוך תשמ"ו-תשמ"ז,
משרד החינוך והתרבות, המזכירות הפדגוגית, ירושלים, חשוון תשמ"ז,
נובמבר ‏1986, עמ' ‏5 - 6.

בחוזר המנהל הכללי י"ט (התשנ"ו) המפרט את הנושא המרכז לשנות
הלימודים התשנ"ז-התשנ"ח פורטו מטרות העל של הוראת הציונות כדלהלן:
‏1. ארץ ישראל: לחזק את הקשר, את הזיקה ואת תחושת השייכות של
התלמיד לארצו ולהעמיק לשם כך את הידע על אודות הקשר ההיסטורי
והתרבותי שבין עם ישראל לארץ ישראל ואת יכולתו להראות את הנכסים
הרוחניים שנמסרו מדור לדור כחלק מהותי של הקיום הציוני.
‏2. מדינת ישראל: לגרום לתלמיד להבין את המשמעות העמוקה של הקמת
מדינת ישראל כמדינה יהודית ריבונית המממשת את הרעיון הציוני;
להדגיש את מרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם היהודי היום; לבדוק
עם התלמידים מהי הציונות היום, לאחר שקמה מדינת ישראל, ולבחון
במשותף כיוונים אפשריים של התחדשות הציונות לנוכח ההווה ולקראת
שנות האלפיים.
‏3. עם ישראל: ליצור מודעות בקרב בני הנוער לעובדת היותם חלק
מהעם היהודי; לחזק אצל התלמיד את הזיקה ואת הקשר שבין כל חלקי
העם היהודי בישראל ובתפוצות ולהגביר אצלו את תחושת המחוייבות
להיגד "כל ישראל ערבים זה בזה"; לבחון מחדש את ייחסנו כלפי היהודים
החיים בתפוצות השונות מתוך בחירה חופשית ואת מידת אחריותם של
היהודים החיים בתפוצות לעתיד מדינת היהודים.