בראשית שנות השלושים פרץ ויכוח בחוגי המחנכים בשאלה: מה יהיה שמו ומה
יהיו תכניו של המקצוע החדש שיש להכניסו לבית הספר: האם ייקרא "ציונות"
,
תחום המתאר את התהליך המתהווה במציאות הארץ-ישראלית או "אזרחות" -
מקצוע הבא לקדש את ההווה ואת המשטר הקיימים. בכינוס מורים שנערך
בחנוכה
תרצ"ד, דצמבר 1933 התווכחו בעניין זה שניים: דוד לוין, מנהל בית
המדרש
למורים על שם "לוינסקי" בתל-אביב ומראשי הסתדרות המורים, שייצג את
עמדת
"הציונות" ומולו מנחם אושיסקין, ראש הקרן הקיימת לישראל, ומי שיזם את
הקמת הסתדרות המורים ואת תנועת המורים למען הקרן הקיימת לישראל, שטען
לזכות ה"אזרחיות". טעמיהם של השניים מובאים להלן:
טען ד"ר דוד לוין: יפה כיוונו ויפה דנו אלה, אשר הסירו את כל הצעיפים
וקראו
לילד בשמו הראוי לו, פשוט בשמו הנכון: לימוד הציונות. ואמנם זהו השם
הנכון.
ראשית, משום ש"אזרחות" זהו תרגום יותר מדי מדויק, בחינת תרגום פסוק
כצורתו, שאיזה טעם לוואי של המקור הזר, של מלאכותיות, נספח אליו לפגמו.
אין
אנו טועמים בביטוי "אזרחות מדינית" אותו טעם ואותה כוונה שיש לו
לביטוי
הגרמני "שטאאטסבירגערקונדע". ושנית, הרי זה פשוט מזויף. אנו אי אפשר
שיהיה
לנו ואין לנו לימוד של אזרחות. אין אזרחות בלי מדינה. ואנו, הרי עדיין אין
לנו
מדינה! אל נעקם את הכתובים ואת המושגים. ניקח את הדברים כפשוטם. אנו
שואפים ורוצים לייצור מדינה... אנו שואפים להפוך, לעקור ולשדד את כל
סדרי
המערכה שלנו. האם זהו תכנה הרגיל של מידת האזרחות הרגילה? ואם זוהי
התביעה, שבה אנו יכולים לגשת אל כל אזרח רגיל, אם גם נאמן? האזרח והציוני
-
אלה הם שני טיפוסים פסיכיים שונים ורחוקים מאוד זה מזה, אם גם לא נאמר
מתנגדים זה לזה. האזרח הוא בן ההווה, המושרש בקרקע של ההווה ועומד
עליו
הכן. כל שאיפתו היא בעיקר לקיים את ההווה, לפעמים גם לשפרו ולשכללו,
אבל
תמיד הוא רואה בהווה את נקודת המשען ונקודת האחיזה. מה שאין כן
הציוני,
הציוני האמיתי, הציוני למופת, הציוני כפי שהוא צריך להיות. זהו טיפוס של
לוחם,
של מהפכן, שאינו מקבל מרותו של ההווה ואינו רוצה כלל וכלל בקיומו.
להפך,
שואף הוא אל העתיד שיעשה פלסתר את ההווה הפגום והמפוגל... יפה עשו,
אפוא,
המחברים ששינו שם זה: לא אזרחות, כי אם ציונות.
מנחם אושיסקין טען כי... המרצה (ד"ר דוד לוין) רוצה לפסול את
הטרמינולוגיה
"אזרחות" ולהכניס במקומה דווקא ציונות. הטעם העיקרי שלו, כי אזרחות
קיימת
רק בשעה שיש מדינה על תלה. אני רואה בזה השקפה מסוכנת. על המורה
להחדיר
את הרעיון בלב חניכיו, כי יש לנו כבר מדינה, בהכרה הפנימית שלנו. הצ'כים
שישבו
בארצם, בזמן שהיא הייתה שייכת למדינה האוסטרית או הליטאים מזמן שליטא
נמנתה על האימפריה הרוסית - הייתה להם תמיד ההכרה הפנימית, שהם אזרחים
במאה אחוז, לא של אוסטריה או רוסיה, כי אם של ארצם הם. ואותה הכרה
צריכה
להיות כאן בארץ. ההכרה התמידית שארץ-ישראל שלנו היא ולנו תהייה, אותה
הכרה הייתה תמיד לאבותינו בכל ימי הגלות הארוכים, אפילו בתפוצותיהם.
לדוגמה תשמש תפילת "טל" ו"גשם", שהתפללו תמיד לשלום ארץ רחוקה, אם גם
לא נמצא בה אף איכר יהודי אחד, מפני שהייתה ההכרה כי הארץ נשארה תמיד
עברית, אם גם לא היו בה יהודים, ואילו ארצות הגולה גם עם יהודים אינן
של
האומה היהודית.
זהו הצד החיובי, שאני מוצא במושג "אזרחות". אולם במושג ציונות אני רואה
צד
שלילי. השאלה היא: מאימתי אנחנו מתחילים מונים את ימי הציונות? מתקופת
בית שני או מלפני חמישים שנה? בשבילי ברור דבר אחד: הקשר של עם ישראל
עם
ארץ-ישראל קיים היה תמיד בכל התקופות ובכל השכבות של העם; אולם
"הציונות" יש לה מתנגדים רבים בקרב היהודים. עצם הצורך ביצירת הסתדרות
ציונית מראה, שהעם העברי עוד איננו ציוני. ההסתדרות של "שומרי שבת" -
הצורך
לייצור אותה בא במקום שיש חילול שבת. הוא הדין עם התנועה הציונית.
ואני
הייתי רוצה לחנך את ילדי ישראל כבנים לאומה העברית בכללה על כל
תולדותיה
ותקופותיה, ולשם כך עלינו להשתמש בטרמינולוגיה של אלפיים שנה.
ועוד: מה צריך להיות מרכז הכובד בחינוך שכולנו רוצים בו? עברנו הגדול
או
ההיסטוריה של חמישים השנים האחרונות? תקופה זו מהווה רק קטע קטן
בתולדותינו. המומנטים שבחיינו דלי ערך הם לעומת עברנו המזהיר. ניקח את
המומנטים הנשגבים ביותר בתקופתנו האחרונה: טרומפלדור וגיבורי תל-חי -
כיצד
נוכל להשוותם אל תקופת המכבים או המרד של בר-כוכבא? או מעשי הגבורה של
חלוצינו - מה קטנים הם לעומת העולים הראשונים מלפני מאות שנים, שנסעו
באניית מפרש קטנה, סבלו מטלטולי הדרך וממחלות שונות ובאו לדור בערים
שוממות ובמקומות נידחים, וקיבלו עליהם באהבה את כל ההרפתקאות האלה
למען יישוב הארץ. חושבני שמעשים כאלה מן העבר יש בהם יותר כדי להלהיב
את
נפש הילדים מאשר המומנטים מתקופתנו האחרונה. מה מדבר יותר אל לב
הילדים:
האגדה "רחל מבכה את בניה" או "מדינת היהודים" של הרצל? אודה, כי לי,
לחיי
הנפש שלי, נתנה האגדה הראשונה יותר מן הספר האחרון.
הכרעת המורים בכינוס הנ"ל הייתה שיש להכניס למערכת הלימודים מקצוע
ושמו:
ציונות.
