אבא אבן
|
|
 |
|
|
|
תולדות חיים
אבא שלמה אבן (אוברי איבן) נולד בי"ח בשבט תרע"ד, 2.2.1915 בקיפטאון
שבדרום אפריקה, גדל מקטנותו באנגליה והתחנך שם. הוא למד באוניברסיטת
קמברידג' והתמחה בשפות שמיות. לימודים עבריים למד אצל סבו ואת האווירה
הציונית ספג מאמו, מזכירת המשרד הלונדוני של ההסתדרות הציונית
באנגליה.
במלחמת העולם השנייה התגייס אבא אבן לצבא הבריטי ושרת בחיל המודיעין.
בהיותו בקהיר, נתמנה קצין קישור בין הצבא הבריטי למוסדות היישוב העברי
בארץ. בגמר המלחמה היה מעובדי סגל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית
ושם גם התבקש לסייע למאבק הבינלאומי לקראת הקמת המדינה. לאחר הקמת
מדינת ישראל, היה שגרירה הראשון של ישראל באו"ם, ומשנת 1950 גם שגריר
ישראל בארצות הברית.
בשנת 1959, עם סיום תפקידיו בארצות הברית, שב אבא אבן לארץ והתמנה
נשיא
מכון ווייצמן. בנובמבר 1959 הוא נבחר לכנסת הרביעית ונתמנה שר ללא
תיק.
לאחר התפטרותו של זלמן ארן מתפקידו כשר החינוך, התמנה אבא אבן במקומו.
עם בחירתו של לוי אשכול כראש הממשלה ה- 11, הוא התמנה סגן ראש ממשלה.
לאחר הבחירות לכנסת השישית, הוא כיהן כשר חוץ בממשלת גולדה מאיר.
משנת 1974 הוא כיהן כחבר כנסת מן המניין, עד פרישתו .
אבא אבן כיהן כשר חינוך ותרבות מיום י' באב תש"ך, 3.8.1960 עד ד'
בתמוז
תשכ"ג, 26.6.1963 . בתקופת כהונתו הגיעו לכלל השלמה תכנונם וביצועם
של
נושאים חינוכיים מרכזיים שנדונו במערכת החינוך: הוחל בטיפול ממסדי
בתלמידים טעוני טיפוח, הוקם המרכז למוסדות טעוני טיפוח, גוונו
הלימודים
בבתי הספר העל יסודיים, הוקמה הוועדה לבעיות הכשרת המורים, תוכננה
ההשכלה הגבוהה ועוד.
אבא אבן, נוסף על פעילותו הפוליטית, עסק בעבודה מחקרית, ספרותית
והסברתית. הוא כיהן כמרצה אורח באוניברסיטאות שונות בארצות הברית. הוא
ידוע כמרצה מוכשר ומבוקש, בעל סגנון עשיר.
אבא אבן פרסם ספרים רבים, ביניהם: פרקי חיים - אוטוביוגרפיה, 1978;
קולה
של ישראל (באנגלית), 1947; דבר את העמים, תש"ך; עמי, 1972 וארצי, תשל"ג
-
הדנים בתולדות העם היהודי והציונות ומדינת ישראל. כן ערך סדרות
טלוויזיה
רבות פרקים בנושאים של תפקיד היהדות בציוויליזציה ותולדות מדינת
ישראל.
הגות לחינוכית
בישיבת ועד החינוך, כ"ב באדר א'
תשכ"ב, 26.2.1962 אמר השר אבא אבן:
אנחנו שומעים וקוראים על ההבחנה בין הוראה לחינוך, אבל אני מתקומם נגד
הבחנה זו, שהרי עצם המגמה של הוראה היא מגמה חינוכית. ההנחה היסודית
כי החומר הספרותי, המדע הזה, המקצועות הללו, אין לומדים וקולטים אותם
בלי שתצמח ללומד טובה חינוכית; כאילו אפשר להנחיל את הספרות, את התנ"ך
וכו' בלי לקוות שיצא מזה פרי הילולים של תוצאה חינוכית. על כן אפשר
להגיד
שאין הוראה טובה שאינה מחנכת, כשם שאין חינוך טוב שאין בו גורם ויסוד
של
הוראה. ואין לראות את שעת המחנך כאילו היא הפינה היחידה של חינוך בבית
הספר.
בכל זאת, אין החינוך מתמצא בכיתה, ואין התוצאה המוסרית בהכרח של
החינוך נובעת ממילא מידע משוכלל ומלוטש. הרי ההיסטוריה מלמדת שעמים
מחונכים מאוד יצאו לתרבות רעה מאוד מבחינת ההתנהגות הבינלאומית
והחברתית, ואיש לא יטען נגד המשטרים הרודניים שהם מצחו דווקא מתוך
ארצות שרמת החינוך הטכנולוגי לא עמדה בהן על הגובה. סיכומו של דבר:
מיזוג
של מדע, חינוך ומצפון חלש - שבר ואסון טמונים בצירוף האומלל הזה.
כאשר באים לנתח את הסכנות המרחפות על האנושות, סכנות אשר בהן מגולמת
עצם הסכנה של אובדן עולמי, הרי כולן הן פרי של חינוך; על כל פנים פרי
של
המדע: הסכנה של מלחמה טרמו-נויקלארית, הסכנה של התפוצצות דמוגרפית
הנובעת גם היא מההצלחות של המדע הרפואי והסכנה של המתח והפער בין
עמים מתקדמים ועמים מפגרים, הנובעים גם הם מההישגים של החינוך והמדע,
שהיו מרוכזים רק בחלק אחד של כדור הארץ. פירוש הדבר שאין הגאולה נובעת
ממילא מחינוך, השכלה ומדע; להפך, לפעמים אלה יוצרים בעיות וסכנות
חמורות
מאוד.
זהו העולם שאנחנו חיים בתוכו, עולם שבו ניתן לפעמים להרהר בעצם ההערכה
הפוזיטיבית של המגמה החינוכית.
|
|