על זכרון



בין זכרון לשכחה
שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה
לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו
נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של
דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל - כלום היה עוד מקום
לתרבות , למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?
השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה
בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושיות, דברים יקרי ערך,
מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל
תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק ,
מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי
גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש
בה כדי להזין את נפש הדור מחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק
מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם וחסן אותו לקראת הבאות, האם יש בזה ממידת
המהפיכה להתנכר לו? רבים הם בימינו המועדים והחגיגות העשויים בידים -
עצרות, כינוסים, הכרזות, תאריכים. ביניהם בעלי חשיבות לשעתם וגם מחוסרי
חשיבות. מהם רק אחד מאלף יזכה לחיים של קיימא, והשאר יקמל עם נשיבת
סערה ראשונה או לפניה. לא כאלה חלק הימים שהשרישו בנפש העם ודורות על
דורות שיקעו בהם את חוויותיהם.

ברל כצנלסון, מהפיכה ומסורת מתוך: במבחן, ת"א, תרצ"ב, ‏1935.


הכבוד למתים
הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים, שרוחם מהלכת עלינו
היום, האלמונים והאחרים, הוא לעמוד מולם ולומר, שקולם הביישני, המוקיע
באלמותו, נשמע היטב מקצה הארץ עד קצה; שנשתדל בכל יכולתנו לבנות
מעלהשורשים, שהם תקעו במו גופם באדמה הקשה, עץ יפה, בית נאה, חברה יפה
ככל האפשר. קולם מכשף אותנו לומר סליחה שהם שם ואנו כאן, ולנסות לזכור
אותם, את פניהם, את גופם, את כאבם האחרון, את בגידת החיים, את תעלומת
הכבוד, את הפגז או המוקש, את כלילת השמים, את המילים הארוגות להפליא
שאומרים לפעמים בשמם, לשווא.

יורם קניוק


"כדי לחסל אומות", אמר היבל, נוטלים מהן קודם כל את זכרונן. הורסים את
ספריהן, את השכלתן, את תולדותיהן ומישהו אחר יכתוב ספרים אחרים בשבילן,
יתן להם השכלה אחרת, ימציא הסטוריה אחרת.
אחר כך, מתחיל העם לשכוח לאט לאט מה הוא היה ומה הוא בהווה. והעולם
סביבו שוכח זאת עוד לפניו."

מילן קונדרה - ספר הצחוק והשכחה, עמ' ‏143


חרטה
כשאמרו לי להתחרט
כבר לא יכולתי להתחרט
הלכתי רחוק מדי, אמרתי לעצמי
ולהם, מכדי להתחרט.

אינני יכול לשוב , אמר המת.
התולעים אינם מניחים לי להתחרט
וריח האדמה ממלא את נחירי.

כל מה שחי חי, אמר החי,
אבל אחי, אל תתיראו מפני המת.
הוא לעולם, לעולם
לא יוכל להתחרט.

נתן זך


"אנחנו עם אשר האנדרטות שהקים לא היו אף פעם אנדרטות נצחון. האנדרטות
שלנו - כולן - חקוקים עליהן שמות הנופלים"

הרמטכ"ל דוד אלעזר
בעצרת לוחמי הגטאות תשל"ג


זכרון מהמלחמה
בלילה הים המה. כרינו אזן אל האדמה,
אולי האויב עלה בספינותיו, אולי הוא שב
טרויה היתה אגדה עקובה מדםוכל אב
רצה לראות בעיניו את הילד החי וחשב;
האויב ברח. נוכל לישון הלילה על החוף הרך, להתעורר לאט
לזוז כמו צדפים הפוכים, בלי פקודה, בלי רימונים דרוכים
ללכת יחפים על שפת המפרץ הצלול, לגלות קונכית
כחולה, לכתוב שאנו באים בקרוב
אבל האויב ידע. טרויה לא היתה אגדה. היה
מי ששב והיה מי שנשאר לשכב ופניו לים.

נתן יונתן


מה תרעש אבי,
אבי השותק, המלא
צעקתו
אגרופי בשערותיך, אני,
שהנני מכאוביך
העתידים לבוא.

איך לא אזכור
כי בדמעה אותי זרעת
ובבכי אותי תקצור.

בארי חזק, נהרג במלחמת יום הכיפורים, ‏1973


"וירגז המלך, ויעל על עליית השער--ויבך; וכה אמר בלכתו, בני אבשלום בני בני
אבשלום, מי ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני."

שמואל ב יט,א